מאת: ישראל גנון, יו"ר ארגון נהגי התחבורה הציבורית, מבית ההסתדרות הלאומית
מערכת התחבורה של מדינה היא כמו מערכת הדם בגוף האדם: היא מאפשרת זרימה מתמדת של הון אנושי, מסחר ורעיונות ומחברת בין הפריפריה למרכז. אולם, בתוך הדיונים הציבוריים על רכבות קלות, רשתות מטרו וטכנולוגיות ניתוב מתקדמות, נוטים לעיתים קרובות לשכוח את הגורם החשוב ביותר במערכת: הגורם האנושי שמפעיל אותה בפועל.
בעידן שבו הכבישים הופכים צפופים יותר והצורך בניידות יעילה ומהירה גובר, הגיעה העת להכיר בתפקידם הקריטי של האנשים שנמצאים בחזית התשתיות של מדינת ישראל. נהג מקצועי הוא נכס לאומי.
בכל בוקר מיליוני אזרחים יוצאים לעבודה, ללימודים, לבתי החולים ולמרכזי הערים ורבים מהם נשענים על אדם אחד שנמצא מאחורי ההגה. נהג התחבורה הציבורית איננו רק מפעיל רכב; הוא חוליה מרכזית שמחזיקה את שגרת החיים, הכלכלה והחוסן הלאומי של ישראל. חשבו, למשל, על חייל שצריך להגיע לבסיס בדרום בתחילת השבוע, על רופאה שממהרת למשמרת בבית חולים במרכז, או על סטודנט באוניברסיטה. כולם תלויים לחלוטין במקצועיות, בזמינות ובערנות של הנהג. מדובר באחריות כבדה מנשוא, הדורשת ריכוז מתמיד, סבלנות ויכולת התמודדות עם תנאי דרך משתנים, פקקי ענק ולחץ יומיומי שחוקק בנפש.
כאשר המדינה משקיעה בנהגים מקצועיים החל מהכשרה איכותית, דרך שכר הוגן, עבור בתנאי עבודה מתקדמים ובהענקת מעמד מקצועי מכובד – היא למעשה משקיעה בנכס לאומי. נהג מקצועי מפחית תאונות, משפר את רמת השירות, מעלה את אמון הציבור בתחבורה הציבורית ותורם להפחתת עומסי תנועה וזיהום אוויר. דוגמה מצוינת לכך ניתן לראות במדינות אירופה כמו גרמניה או הולנד, שם מקצוע הנהג נהנה מיוקרה וממסלולי הכשרה ארוכים. התוצאה שם ישירה: הנהיגה רגועה ובטוחה יותר, אחוז התאונות שבהן מעורבים אוטובוסים נמוך משמעותית, והאזרחים יודעים שהם יכולים לוותר על הרכב הפרטי בלב שקט. הרי ברור לכל כי שירות איכותי ואמין, המובל על ידי הון אנושי מרוצה, הוא המפתח היחיד שיכול לעודד נהגים בישראל לרדת מהכביש, ובכך לחסוך למשק שעות רבות של עמידה מורטת עצבים בפקקים ובזבוז דלק.
גם מבחינה כלכלית מדובר במהלך מתבקש. הפער בין שכר נהגי התחבורה הציבורית לבין השכר הממוצע במשק מוערך במאות מיליוני שקלים בשנה, סכום משמעותי אמנם, אך כזה אשר נחשב נמוך ביחס לנזק שעלול להיגרם למשק ביום אחד של שיתוק תחבורתי רחב. יום ללא תחבורה ציבורית פוגע בפריון העבודה, משבית עובדים, מעכב מסחר ושירותים חיוניים ויוצר הפסדי עתק למשק הישראלי. מחקרים כלכליים מראים כי שביתה כללית של יום אחד בתחבורה הציבורית במדינה מפותחת עולה למשק מאות מיליוני שקלים באובדן ימי עבודה ובאי-הגעה של עובדים לעסקים. כאשר קווי אוטובוס מבוטלים בגלל מחסור כרוני בנהגים, המשק מדמם כסף בכל דקה שבה עובד יושב תקוע בבית או בפקק במקום לייצר ולתרום לכלכלה. אי לכך, מדובר במשוואה פשוטה של ניהול סיכונים לאומי חכם.
במילים אחרות: העלות של אי־השקעה בנהגים גבוהה בהרבה מההשקעה עצמה. מדינה שמבינה את החשיבות של נהגים מקצועיים אינה רואה בשכר הנהגים הוצאה, אלא ביטוח כלכלי ותשתית לאומית לכל דבר. שיפור התנאים הסוציאליים, יצירת מרחבי מנוחה ראויים במסופים והפיכת המקצוע לאטרקטיבי, הם הדרך היחידה למשוך כוח אדם צעיר ואיכותי ולמנוע את השחיקה הדרמטית של העובדים הוותיקים שמחזיקים כעת את המערכת על גבם.
לסיכום, עלינו לשנות את הפרדיגמה הציבורית והממשלתית. לא ניתן לבנות תחבורה ציבורית מתקדמת בלי לבנות קודם את האדם שמפעיל אותה. אוטובוסים חדשים וטכנולוגיות הם חשובים, אך בסופו של דבר, מי שמניע את המדינה הם הנהגים. הגיע הזמן להעניק להם את המקום, השכר והכבוד הראויים להם בראש סדר העדיפויות הלאומי של מדינת ישראל.
